בשנים הראשונות של מדינת ישראל, נבנו בניינים רבים שלא נרשמו בפנקסי המקרקעין על-שם בעלי הדירות, אלא נרשמו על שם חברות שונות, שפעלו כ”חברות גוש חלקה” ו/או כ”חברות בתים משותפים”, כאשר בעלי הדירות המקוריים בדירות במבנה, נרשמו כבעלי מניות באחת מן החברות הנ”ל ובהתאם שיעור חלקם היחסי. במשך השנים רישומן של הזכויות ביחידות הדיור הקיימות החליפו בעלויות, חלקן מבלי שהעסקה הגדולה עודכנה בפנקס בעלי המניות ואף היו חברות גוש חלקה שנמחקו ממרשם החברות. בדרך כלל, רישום הזכויות של בעלי יחידות הדיור העדכניים, באות לידי ביטוי בכך שהן רשומות בדרך של “שכירות” (חוכרים) בטאבו.
כך בבניין נשוא דיון משפטי זה, לגביו נכרת הסכם בין בעלי הדירות המקוריים במקרקעין, לבין המבקשת בדיון זה- חברה יזמית, לביצוע פרויקט להתחדשות עירונית במבנה, במסגרת תוכנית מתאר ארצית מספר 38.
לצורך היתכנות הפרויקט, ביקשו בעלי הדירות להסדיר את זכויותיהם ובעלותם ביחידות הדיור הקיימות, כשלצורך כך, נדרשה פעולה להחייאת חברת גוש חלקה והחזרת רישומה למירשם החברות.
לפיכך, פנתה החברה היזמית, בשמם של בעלי הדירות במבנה, ביהמ”ש המחוזי, על מנת שיורה לרשם החברות להחיות את החברה. הרשם התנה את החייאת החברה במספר תנאים מקדימים וביניהן: תשלום מראש של מלוא חוב האגרות השנתיות והגשת דוח שנתי עדכני.
כך גם פסק ביהמ”ש המחוזי כי תנאי מוקדם להחייאת חברת הבית, הוא תשלום מראש של מלוא סכום האגרה השנתית בגין השנים בהן לא היתה החברה פעילה, בגין השנים שהחברה לא היתה מחוקה וכן גם הגשת דוח שנתי עדכני. בית המשפט העליון קבל את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.
קיימות מספר תקנות, המעניקות פטור מתשלום אגרה שנתית, בנסיבות שונות, על מנת לעודד את פירוקן מרצון של חברות שאינן פעילות. חברות כאלה, אשר אינן מקבלות שירותים מרשם החברות, צוברות חובות אגרה משנה לשנה. החוב התופח מהווה, עבור החברות, תמריץ שלילי משמעותי מפני נקיטת הליך פירוק, שהוא הצעד היעיל בנסיבות של חברה שאינה פעילה.
בית המשפט העליון, בהחלטה מנומקת, פסק כי הוא לא רואה מקום לקבוע תנאים להחייאת החברה בדרך של תשלום מראש עבור אגרה שנתית בשל השנים שבהן הייתה לא פעילה ומחוקה ממרשם החברות, ואף שאין מקום לקבוע התניות להחייאתה בהגשת דו”ח שנתי ועדכני. בית המשפט החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, לשם מתן החלטה חדשה ומנומקת בבקשת ההחייאה, כאשר במסגרת זאת ידון בית המשפט המחוזי ויפסוק גם בבקשת הרשם לחיוב החברה באגרה בגין השנים שבהן הייתה מחוקה, בהתאם למבחנים האמורים בדין, ועל-פי שיקול דעתו.
