עד שנת 1975 לא היה קיים בישראל תקן מחייב לעניין אופן בניית המערך הקונסטרוקטיבי של מבנים, על מנת שאלה יוכלו להתמודד עם הכוחות האופקיים המופעלים על בסיס המבנים בשעת התרחשות רעידת אדמה.
בשנת 1975 נכנס לתוקף תקן ישראלי 413, אשר כותרתו ״תכן עמידות מבנים ברעידות אדמה״. תקן זה קובע הוראות קונסטרוקטיביות לפיהן יש לבנות כל בניין בישראל, על מנת שהבניין יוכל לעמוד בפני רעידות אדמה.
מאז כניסת תקן 413 לתוקף הוא עודכן מספר פעמים, בשנים 1998,1995 ובשנת 2009.
העדכון שבוצע בתקן בשנת 1995 שינה באופן מהותי את שיטת החיזוק אותה יש ליישם לפי התקן, וכפועל יוצא הוכנסו בתקן שינויים מקיפים אשר החמירו באופן משמעותי את הדרישות הקונסטרוקטיביות בבניית מבנים על מנת שאלה יעמדו בפני רעידות אדמה.
בתיקון בשנת 2009 הוספה לתקן מפה המציגה את מקדמי התאוצה האופקית החזויה באזורי הארץ השונים בעת התרחשות רעידות אדמה.
עין במפה מצביע על כך כי תקן 413 צופה את עיקר הסיכון בשבר הסורי-אפריקאי.
ביום ה-1.1.80 נקבעה בתקנה 5.06(א) לתקנות התכנון והבנייה החובה לתכנן א שלד הבניין לפי תקן 413.
כך נקבע כי בחישובים הסטטיים יובאו בחשבון בנוסף למשקלו העצמי של הבניין העומסים והגורמים כלהלן:
(1) …
(2) עומס כתוצאה מרעידות אדמה שחישובו יבוסס על ת”י 413.
כמו כן נקבע בתקנה 4.04 לתוספת החמישית לאותן תקנות כי:
״יציבות הבניין תיבדק בידי מהנדס תכנון לעומסים כמתחייב בתקנים ישראליים, ת”י 412 עומסים במבנים: עומסים אופייניים ת”י413 תכן עמידות מבנים הרעידות אדמה ותקן ישראלי 414 עומסים אופייניים במבנים: עומס רוח: חריגה מתקנים אלה תותר בכפוף להתייחסות ובדיקה לפי המידע הקיים בארץ ובעולם, תוך יצירת מצב של פעולה משותפת ככל האפשר של כל האלמנטים בבניין, המשתתפים בייצוב המבנה״
הוראות אלה נכנסו לתוקף מיום 1.1.1980, לפיכך החל ממועד זה קיימת חובה חוקית לתכנן מבנים בהתאם לדרישות והוראות תקן 413, כך שאלה יעמדו בפני רעידות אדמה. הוראות התקנות אינן מבחינות בין סוגי המבנים, ולפיכך מיום ה- 1.1.1980 ואילך כל המבנים בישראל: מבני ציבור, מגורים, תעשייה, מסחר, וכיו”ב חייבים להבנות לפי הוראות תקן 413.
