דיירי הבניין ברחוב סירקין בגבעתיים הגישו תביעה נגד שכנה בבניין שסירבה להצטרף לעסקת קומבינציה בין הדיירים לבין הקבלן.
השכנה, שהייתה בעלת חנות בבניין וחברה קבלנית בעצמה, קנתה את החנות בשנת 2006 כאשר כבר היו מגעים בין הדיירים לבין מספר קבלנים.
עד סוף שנת 2008 חתמו כל הדיירים על הסכם לביצוע הפרויקט, מלבד השכנה, בעלת החנות.
בשנת 2009 הגישו כל דיירי הבניין תביעה לבית המשפט נגד השכנה, בעלת החנות, וטענו כי היא סיכלה את עסקת הקומבינציה שלא כדין. הם תבעו ממנה לפצות אותם על הנזק שנגרם. להערכתם, הנזק עמד על 5.4 מיליון שקל, אך לצורך אגרה, התביעה הוגשה על 2.4 מיליון שקלים.
בית המשפט השלום קיבל את התביעה וחייב את בעלת החנות לשלם לדיירים סכום של 2.4 מיליון שקלים בתוספת של מאה אלף שקלים, שכר טרחת עורך הדין.
בעלת החנות הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי וטענה כי קביעת בית משפט השלום שלפיה בעל דירה בבניין משותף שאינו מסכים לעסקת קומבינציה וחייב בנזיקין כלפי הדיירים האחרים פוגעת בצורה חמורה במעמד של זכות הקניין.
בעלת החנות טענה כי זכות הקניין מאפשרת לה לסרב לעסקת פינוי בינוי בלי שתידרש לנמק מדוע היא מסרבת ולדיירים אין זכות קנויה לבצע עסקת פינוי בינוי וודאי שלא לכפות על כל בעל נכס ברכוש המשותף להצטרף לעסקה רק מפני שביצוע העסקה ייטיב את המצב שלהם.
לעומתה, הדיירים טענו כי חוק הדייר הסרבן אינו חל במקרה הזה מאחר והמתחם לא הוכרז על ידי הממשלה כמתחם לפינוי בינוי ובנוסף, בית המשפט השלום לא חייב את השכנה להצטרף לעסקה, אלא רק לשלם לשכנים פיצוי כספי.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי החלטת בית משפט השלום שכל בעל דירה חייב בנזיקין כלפי השכנים שאינם מעוניינים להצטרף לעסקת קומבינציה, אינה קבילה.
בית המשפט המחוזי הוסיף ואמר כי לעקרון תום הלב אין כוח לאכוף על בעל הדירה להצטרף לעסקת קומבינציה במטרה להרוס את הדירה הישנה ולבנות דירה חדשה או לחייב אותו לשלם לדיירים האחרים פיצוי בשל הסירוב לעשות כך.
חיובים אלו, טען בית המשפט, יפגעו בצורה חסרת תקנה בליבתה הקשה של הזכות הקניינית ורק המחוקק הוא הגורם היחיד המוסמך לכך.
